<h1>תוספות רבינו שמואל ב"ר יצחק — קידושין</h1>
<h2>דף ד.</h2>
[קידושין ל"א ע"א] דלא מפקדנא ועבידנא. מכאן דקדק ר"ת דנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, אע"פ שפטורות אפי' מדרבנן. כדמוכח פ' מי שמתו [ברכות כ' ע"ב] גבי נשים חייבות בקידוש היום מן התורה. מ"מ יכולות לברך, ואין כאן משום ברכה לבטלה, דאסרו משום לא תשא, דרב יוסף היכי היה שמח, אם היה מפסיד הברכות. ועוד מדאמרי' ר"פ בתרא דערובין [צ"ו ע"א] מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין, ולא מיחו בידה חכמים לר' (יוסף) [יוסי] דאמר נשים סומכות רשות, מכלל דלר' יהודה דפליג עליה מיחו. והיינו טעמא לפי שהיתה מברכת א"כ לר' יוסי מברכת. מיהו בקונטרס פי' שם משום דמחזי כמוסיף על המצות, והיינו טעמא דאין בנות ישראל סומכות, וכן אשתו של יונה שהיתה עולה לרגל, ומביאה עולה נדבה במקום עולת ראיה, פ"ה שנראית כעוברת על בל תוסיף וכן מעכבין הנשים לתקוע, ור"ת אין נראה לו שיהא בל תוסיף בכה"ג, אלא סמיכה דאסר ר' יהודה משום דמחזי כעובד בקדשים. ואשתו של יונה דדמי לחולין בעזרה, וטעמא דתפילין ותקיעת שופר משום ברכה לבטלה. וקי"ל כר' יוסי לגבי ר' יהודה. ואע"ג דסתם לן תנא [ר"ה ל"ג ע"א] כר' יהודה, אין מעכבין התינוקות מלתקוע הא נשים מעכבין. מ"מ מעשה רב דהביאוהו לעזרת נשים וסמכו עליו בפ' אין דורשין [חגיגה ט"ז ע"ב] ומעשה של מיכל ואשתו של יונה. אבל זה תימא, היאך אמרו וצונו, דמה שמברכין במצוה דרבנן, היינו כדמפרש פ' במה מדליקין [שבת כ"ג ע"א] גבי נר חנוכה היכן צונו מלא תסור אבל מ"ע שהזמן גרמא אפי' מדרבנן פטורי. [מיהו בירושלמי דברכות [פ"ב ה"ג] גר' מיכל בת שאול מיחו בה, ואשתו של יונה הושבה. ול"נ משום דר' יהודה חד לגבי ר' יוסי ור' שמעון דגבי סמיכה. גיליון].
<h2>דף ה.</h2>
[קידושין מ"ו ע"ב] כדר' אלעאי. וא"ת הא ברעה על היפה לא אמרינן יחזור ויתרום [תרומות פ"ב מ"ו], וי"ל דהא גרע קצת דבירושלמי [שם פ"ג ה"א] מפרש קישות מרה ואבטיח סרוח עשאוהו כספק אוכלין.
<h2>דף יא:</h2>
[קידושין ז' ע"א] מי לא תניא האומר. אע"ג דבריש תמורה [י"א ע"ב] יליף לה מקראי וגבי אשה ליכא קראי משום דמקודשת לי בלשון הקדש קאמר כדפ"ה, אבל אם היה אומר מאורסת לי או חד מלישני דלעיל [ו' ע"א] אהנך לא הוה פריך ונפשטו.
<h2>דף יג.</h2>
[קידושין י"ג ע"ב] יביאו יורשין עולתה. במס' קנים [פ"ב מ"ה] קתני סיפא עולתה ומתה לא יביאו יורשי' חטאתה. וקשה דתניא בתו"כ פ' ויקרא [פרש' י'] גבי ואם לא תגיע (ידה) [ידו], אחד לחטאת ואחד לעולה שתקדום חטאת לעולה, שאם הביא עולתו ומת שיביאו יורשי' חטאתו ת"ל אחד לחטאת ואחד לעולה. וי"ל דטעות סופר הוא וגר' בת"כ יכול שאם הביא, וכן נמצא בספר ישן ואסמכתא בעלמא היא דהלכתא גמירי לה [בכורות ט"ז ע"א] חטאת שמתו בעליה למיתה אזלא. ור"י ב"ר אברהם מקיים גיר' ת"כ דכשהפריש מחיים הויא חטאת שמתו בעלי' דלמיתא אזלא אבל לא הפריש מחיים מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם וחייבים להפריש ואמרי' [מעילה י' ע"א] אין מפרישין קדשים לכתחילה לאיבוד ויקריבו, והא דאמר ר' יוחנן בסמוך אפי' לא הפרישה מחיים ארישא קאי אבל סיפא בהפריש מחיים, וההיא דת"כ בלא הפריש מחיים. והר"ר מנחם פירש דיש חלוק בין מכפרים למכשירים. וההיא דת"כ בלא הפריש מחיים דמיירי בחטאת דשמיעת דקול ושבועות בטוי דאתיא לכפרה באה לאחר מיתה, אבל חטאת יולדת שבא להכשיר בקדשים אין מכשירין באין לאחר מיתה כדאי' פ"ק דמנחות [ד' ע"ב], וחטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא, היינו דוקא בבהמה אבל בעוף לא, דאי' בספ"ק דהוריות [ו' ע"א] דכל החטאות מתות בחד דוכתא גמיר להו כל היכא דאתנהו כלהו ובעוף ליתא תמורת חטאת דאין ממירין בעוף [תמורה י"ג ע"א] וא"כ לית ביה נמי חטאת שמתו בעליה. גיליון ובתוספתא [תמורה פ"א ה"ט] תניא בהדיא יש בבהמה חטאת מתה מש"כ בעוף ע"כ. וא"ת התנן פ' כל הגט [גיטין כ"ח ע"א] השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים ת"ל דאפי' מתו בעליה מקריבין, וי"ל דמיירי בחטאת מצורע דמכשיר הוא.
[קידושין ז' ע"ב] וש"מ יש דחוי בדמים. כת' רש"י בתשובה למדתי פירושו ממסכת כריתות פ' המביא [כ"ז ע"א] דגר' התם בלשון זה ש"מ קדושת דמים מדחה כלומר אפי' דבר שלא קדש תחלה להקרבת גופו אלא לקדושת דמים הוי דחוי. ויש ספרים דגר' התם ש"מ בעלי חיים נדחים דקתני אינה קריבה. וש"מ קדושת דמים מדחה דקתני ותמורתה כיוצא בה, וש"מ יש דחוי בדמים דקתני קדושה למאי לדמי. וגי' הקו' ופירושו עיקר דלגי' זו לא חשיב דחוי מעיקרו והל"ל ש"מ ד'. ובההוא פרק בסופו [שם כ"ח ע"א] גבי מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה דייק נמי ש"מ תלת כמו אדר' יוחנן, אע"ג דאין ממירין בעוף כדתנן בפ"ק דתמורה [י"ג ע"א]. וא"ת והיכי דייק מינה יש דחוי בדמים הא אין פדיון לעוף כדתנן בההוא פרקא [כריתות כ"ז ע"ב]. וי"ל דהיינו עני שהפריש עוף אבל עשיר שהפריש עוף לא חיילא עליו קדושת דמים שהרי קרבנו כשבה. מיהו ק' דגבי מפריש נקבה לעולה ומפריש נקבה לאשם, תנן בתמורה פ' אלו קדשים [י"ח ע"ב, י"ט ע"ב] תרעה עד שתסתאב ופריך בגמרא למ"ל עד שתסתאב תמכר כיון דלא חזייא למלתא היינו מומא ומשני היינו טעמא מגו דנחת לה קדושת דמים נחתא לה קדושת הגוף וא"כ מפריש עוף נמי נימא מגו ולא יהיה לו פדיון. וי"ל דהנך שאני דאמרינן מגו (דבת) דנחת להו קדושת הגוף יש להן פדיון ע"י מום וירעה עד שתסתאב וימכר ויביא בדמיו למזבח ולא מיעקר מיניה קדושת מזבח לגמרי, אבל עוף דלא שייך ביה מום, לא אמרינן מגו, דאי נחתא עליה קדושת הגוף אין לו תקנה דאין לו פדיון. והשתא ניחא דלא תקשה אמאי לא פריך אדר' יוחנן כדפריך אההוא דמטמא מקדש מר' שמעון דאמר הפריש נקבה לפסחו וילדה הוא עצמו יקרב פסח והתם מייתי דר' יוחנן לעיל בההיא פרקא ולא פריך עליה. ועוד אדפריך מר' שמעון ליסייעיה מרבנן דאמרי ולדה ירעה. ואע"ג דמשני אמרי' לרבנן מ"מ מאי ס"ד לאקשויי, אלא י"ל דלא פריך אלא התם, משום דס"ד דלא פליגי רבנן עליה דר' שמעון, אלא היכא דנחת עליה קדושת הגוף ע"י מגו, אבל עוף דלא נחת עליה קדושת הגוף מודו דאין דחוי, ומשני אמרי' לרבנן, כלומר בכל מקום פליגי רבנן דיש דחוי אפי' היכא דלא נחתא קדושת הגוף.
[קידושין ז' ע"א] וחזר ולקחה. הא דלא נקט בהמה של ב' שותפין שהקדיש כל אחד חציה. משום דלא שייך בה תמורה, דשותפין אין ממירין כדתני בתמורה [י"ג ע"א].
<h2>דף טז.</h2>
[קידושין י"ג ע"ב] יביאו יורשין עולתה. במס' קנים [פ"ב מ"ה] קתני סיפא עולתה ומתה לא יביאו יורשי' חטאתה. וקשה דתניא בתו"כ פ' ויקרא [פרש' י'] גבי ואם לא תגיע (ידה) [ידו], אחד לחטאת ואחד לעולה שתקדום חטאת לעולה, שאם הביא עולתו ומת שיביאו יורשי' חטאתו ת"ל אחד לחטאת ואחד לעולה. וי"ל דטעות סופר הוא וגר' בת"כ יכול שאם הביא, וכן נמצא בספר ישן ואסמכתא בעלמא היא דהלכתא גמירי לה [בכורות ט"ז ע"א] חטאת שמתו בעליה למיתה אזלא. ור"י ב"ר אברהם מקיים גיר' ת"כ דכשהפריש מחיים הויא חטאת שמתו בעלי' דלמיתא אזלא אבל לא הפריש מחיים מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם וחייבים להפריש ואמרי' [מעילה י' ע"א] אין מפרישין קדשים לכתחילה לאיבוד ויקריבו, והא דאמר ר' יוחנן בסמוך אפי' לא הפרישה מחיים ארישא קאי אבל סיפא בהפריש מחיים, וההיא דת"כ בלא הפריש מחיים. והר"ר מנחם פירש דיש חלוק בין מכפרים למכשירים. וההיא דת"כ בלא הפריש מחיים דמיירי בחטאת דשמיעת דקול ושבועות בטוי דאתיא לכפרה באה לאחר מיתה, אבל חטאת יולדת שבא להכשיר בקדשים אין מכשירין באין לאחר מיתה כדאי' פ"ק דמנחות [ד' ע"ב], וחטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא, היינו דוקא בבהמה אבל בעוף לא, דאי' בספ"ק דהוריות [ו' ע"א] דכל החטאות מתות בחד דוכתא גמיר להו כל היכא דאתנהו כלהו ובעוף ליתא תמורת חטאת דאין ממירין בעוף [תמורה י"ג ע"ב] וא"כ לית ביה נמי חטאת שמתו בעליה. גיליון ובתוספתא [תמורה פ"א ה"ט] תניא בהדיא יש בבהמה חטאת מתה מש"כ בעוף ע"כ. וא"ת התנן פ' כל הגט [גיטין כ"ח ע"א] השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים ת"ל דאפי' מתו בעליה מקריבין, וי"ל דמיירי בחטאת מצורע דמכשיר הוא.
<h2>דף יט:</h2>
[קידושין ז' ע"ב] וש"מ יש דחוי בדמים. כת' רש"י בתשובה למדתי פירושו ממסכת כריתות פ' המביא [כ"ז ע"א] דגר' התם בלשון זה ש"מ קדושת דמים מדחה כלומר אפי' דבר שלא קדש תחלה להקרבת גופו אלא לקדושת דמים הוי דחוי. ויש ספרים דגר' התם ש"מ בעלי חיים נדחים דקתני אינה קריבה. וש"מ קדושת דמים מדחה דקתני ותמורתה כיוצא בה, וש"מ יש דחוי בדמים דקתני קדושה למאי לדמי. וגי' הקו' ופירושו עיקר דלגי' זו לא חשיב דחוי מעיקרו והל"ל ש"מ ד'. ובההוא פרק בסופו [שם כ"ח ע"א] גבי מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה דייק נמי ש"מ תלת כמו אדר' יוחנן, אע"ג דאין ממירין בעוף כדתנן בפ"ק דתמורה [י"ג ע"א]. וא"ת והיכי דייק מינה יש דחוי בדמים הא אין פדיון לעוף כדתנן בההוא פרקא [כריתות כ"ז ע"ב]. וי"ל דהיינו עני שהפריש עוף אבל עשיר שהפריש עוף לא חיילא עליו קדושת דמים שהרי קרבנו כשבה. מיהו ק' דגבי מפריש נקבה לעולה ומפריש נקבה לאשם, תנן בתמורה פ' אלו קדשים [י"ח ע"ב, י"ט ע"ב] תרעה עד שתסתאב ופריך בגמרא למ"ל עד שתסתאב תמכר כיון דלא חזייא למלתא היינו מומא ומשני היינו טעמא מגו דנחת לה קדושת דמים נחתא לה קדושת הגוף וא"כ מפריש עוף נמי נימא מגו ולא יהיה לו פדיון. וי"ל דהנך שאני דאמרינן מגו (דבת) דנחת להו קדושת הגוף יש להן פדיון ע"י מום וירעה עד שתסתאב וימכר ויביא בדמיו למזבח ולא מיעקר מיניה קדושת מזבח לגמרי, אבל עוף דלא שייך ביה מום, לא אמרינן מגו, דאי נחתא עליה קדושת הגוף אין לו תקנה דאין לו פדיון. והשתא ניחא דלא תקשה אמאי לא פריך אדר' יוחנן כדפריך אההוא דמטמא מקדש מר' שמעון דאמר הפריש נקבה לפסחו וילדה הוא עצמו יקרב פסח והתם מייתי דר' יוחנן לעיל בההיא פרקא ולא פריך עליה. ועוד אדפריך מר' שמעון ליסייעיה מרבנן דאמרי ולדה ירעה. ואע"ג דמשני אמרי' לרבנן מ"מ מאי ס"ד לאקשויי, אלא י"ל דלא פריך אלא התם, משום דס"ד דלא פליגי רבנן עליה דר' שמעון, אלא היכא דנחת עליה קדושת הגוף ע"י מגו, אבל עוף דלא נחת עליה קדושת הגוף מודו דאין דחוי, ומשני אמרי' לרבנן, כלומר בכל מקום פליגי רבנן דיש דחוי אפי' היכא דלא נחתא קדושת הגוף.
<h2>דף כו.</h2>
[קידושין ז' ע"א] הכא דעת אחרת. הא דאמרינן בהשולח [גיטין מ"ג ע"ב] חציה שפחה וחציה ב"ח שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון, ואיכא למ"ד התם גמרי קדושי ראשון. ל"ד לדעת אחרת דהכא דכיון דחלו קדושי ראשון, משום דלא שייר בקניינו, דין הוא שיגמרו כשנשתחררה. מיהו ק' מבהמה של ב' שותפים דהקדיש חציה וחזר ולקחה והקדיש חציה, דמשמע הא לא הקדיש לא. וי"ל דשני בהמה דאיפשר להיות חצי דמיה הקדש וחצי דמיה חולין, אבל התם דלא איפשר שתהא חציה מקודשת, איכא למימר דגמרי או פקעי.
[קידושין ז' ע"א] וחזר ולקחה. הא דלא נקט בהמה של ב' שותפין שהקדיש כל אחד חציה. משום דלא שייך בה תמורה, דשותפין אין ממירין כדתני בתמורה [י"ג ע"א].
<h2>דף כו:</h2>
[קידושין ז' ע"א] ש"מ תלת. תי' מאי אשמעינן ר' יוחנן דכל הני תלת דייקי ממתני' דמפריש נקבה לפסחו בפ' מי שהיה טמא [פסחים צ"ח ע"א]. וי"ל דאיצטריך לאשמעינן בעלי חיים נדחין משום דפליגי בה ר' שמעון ורבנן בפ"ב דכריתות [כ"ח ע"ב]. וא"ת ודחוי מעיקרו אמאי הוי דחוי, נילף ממחוסר זמן דלא הוי דחוי, וי"ל דמיעט רחמנא, גבי מום עובר, דהני הוא דכי עבר מומן ירצו, הא שאר דחויין ידחו, ומשמע ליה לר' יוחנן לאוקומי מיעט, אפי' בנולד לו מום עובר, ואח"כ הקדישו דהוי דיחוי מעיקרו.
[קידושין ז' ע"ב] וש"מ דחוי מעיקרו הוי דחוי וש"מ יש דחוי בדמים. וא"ת למ"ל למימר תרתי הא אי אפשר לדחוי מעיקרו שלא יהא דחוי בדמים. וי"ל דמשכחת לה באכל חלב ונשתמד והפריש קרבן וחזר בו, דהוי דחוי מעיקרו, ולא הוי דחוי בדמים, דתחלת הקדשו להקרבה שהרי הוא חייב קרבן לחטאתו, אלא שאינו יכול להקריבו עד שיעשה תשובה. והא דאמר ר' יוחנן בנגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"א] אכל חלב והפריש קרבן ונשתמד וחזר בו הואיל ונדחה נדחה, לאו דוקא הפריש קרבן תחלה דה"ה נשתמד והפריש, דהא ר' יוחנן סבר דחוי מעיקרו הוי דחוי, אלא נקט הכי משום אידך מלתא דר' יוחנן דמייתי התם, אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה, דלא מצי למימר דנשתטה תחלה דשוטה לאו בר הפרשה הוא.
[קידושין ז' ע"ב] וש"מ יש דחוי בדמים. כת' רש"י בתשובה למדתי פירושו ממסכת כריתות פ' המביא [כ"ז ע"א] דגר' התם בלשון זה ש"מ קדושת דמים מדחה כלומר אפי' דבר שלא קדש תחלה להקרבת גופו אלא לקדושת דמים הוי דחוי. ויש ספרים דגר' התם ש"מ בעלי חיים נדחים דקתני אינה קריבה. וש"מ קדושת דמים מדחה דקתני ותמורתה כיוצא בה, וש"מ יש דחוי בדמים דקתני קדושה למאי לדמי. וגי' הקו' ופירושו עיקר דלגי' זו לא חשיב דחוי מעיקרו והל"ל ש"מ ד'. ובההוא פרק בסופו [שם כ"ח ע"א] גבי מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה דייק נמי ש"מ תלת כמו אדר' יוחנן, אע"ג דאין ממירין בעוף כדתנן בפ"ק דתמורה [י"ג ע"א]. וא"ת והיכי דייק מינה יש דחוי בדמים הא אין פדיון לעוף כדתנן בההוא פרקא [כריתות כ"ז ע"ב]. וי"ל דהיינו עני שהפריש עוף אבל עשיר שהפריש עוף לא חיילא עליו קדושת דמים שהרי קרבנו כשבה. מיהו ק' דגבי מפריש נקבה לעולה ומפריש נקבה לאשם, תנן בתמורה פ' אלו קדשים [י"ח ע"ב, י"ט ע"ב] תרעה עד שתסתאב ופריך בגמרא למ"ל עד שתסתאב תמכר כיון דלא חזייא למלתא היינו מומא ומשני היינו טעמא מגו דנחת לה קדושת דמים נחתא לה קדושת הגוף וא"כ מפריש עוף נמי נימא מגו ולא יהיה לו פדיון. וי"ל דהנך שאני דאמרינן מגו (דבת) דנחת להו קדושת הגוף יש להן פדיון ע"י מום וירעה עד שתסתאב וימכר ויביא בדמיו למזבח ולא מיעקר מיניה קדושת מזבח לגמרי, אבל עוף דלא שייך ביה מום, לא אמרינן מגו, דאי נחתא עליה קדושת הגוף אין לו תקנה דאין לו פדיון. והשתא ניחא דלא תקשה אמאי לא פריך אדר' יוחנן כדפריך אההוא דמטמא מקדש מר' שמעון דאמר הפריש נקבה לפסחו וילדה הוא עצמו יקרב פסח והתם מייתי דר' יוחנן לעיל בההיא פרקא ולא פריך עליה. ועוד אדפריך מר' שמעון ליסייעיה מרבנן דאמרי ולדה ירעה. ואע"ג דמשני אמרי' לרבנן מ"מ מאי ס"ד לאקשויי, אלא י"ל דלא פריך אלא התם, משום דס"ד דלא פליגי רבנן עליה דר' שמעון, אלא היכא דנחת עליה קדושת הגוף ע"י מגו, אבל עוף דלא נחת עליה קדושת הגוף מודו דאין דחוי, ומשני אמרי' לרבנן, כלומר בכל מקום פליגי רבנן דיש דחוי אפי' היכא דלא נחתא קדושת הגוף.
<h2>דף כט:</h2>
[קידושין ס"ח ע"א] אמר קרא ותהי נדתה עליו. השתא דייק מדתפסי בה קדושין אין הולד ממזר, משמע דתפיסת קדושין וממזרות הא בהא תליא. וכן משמע בכולה סוגיא ובכמה דוכתי, וכן בסמוך דקאמר ולר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, לא אשכחן בשום מקום דאמר הכי בהדיא, אלא דשמעי' דס"ל בסוף החולץ [יבמות מ"ט ע"ב] יש ממזר מחייבי לאוין. והא מנלן דהא בהא תליא, הרי חייבי כריתות לר' יהושע דלא תפסי קדושין, ואפ"ה אין הולד ממזר, ועוד דבסוף החולץ דריש מקרא דיש ממזר מחייבי כריתות ולעיל מצריך קרא לחייבי כריתות דלא תפסי קדושין. וי"ל דלשמעון התימני ולר' עקיבא הא בהא תליא משום דגלי קרא דיש ממזר מחייבי כריתות, וגלי לן נמי דלא תפסי קדושין. אבל לר' יהושע אע"ג דלא תפסי קדושין בחייבי כריתות, אין ממזר אלא מחייבי מיתות כדיליף בס"פ החולץ [שם].
<h2>דף ל.</h2>
[קידושין כ' ע"א] יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו. אשה או בנים קאמר דאז אינו יחידי. וכן משמע קצת בההוא [ס"ט ע"א] אי קדמתיך טהרתי לבנך, אבל לקמן [כ"ב ע"א] דקאמרי' לרבו אשה ובנים ולו [אין] אשה ובנים אין נרצע דכתיב אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני, התם ודאי מסתבר דתרווייהו דוקא.
<h2>דף לג:</h2>
[קידושין נ"ח ע"א] וכן חיה שנשחטה בעזרה. פ"ה דדייק מדקתני ישרפו ולא סגי להו בקבורה אלמא איסורו מן התורה, דאי מדרבנן מי מחמירין כולי האי, נהי דבבהמה גזור אטו פסולי המוקדשין דלא לימרו קדשין פסולין נקברין, אלא חיה אי עיקר איסור דידה לאו דאורייתא, מהיכא תיתי הא ליכא למגזר אטו קדשים, ולמ"ל שריפה, ואפי' קבורה. אלא ודאי איסורא מן התורה, ושריפה מדברי סופרים, בבהמה גזור דלא לימרו קדשים פסולין בקבורה, והתורה אמרה ישרף. ובחיה נמי שלא תחלוק בדין חולין בעזרה. משמע מפירושו דחיה נמי דאורייתא, אלא שהשריפה מדרבנן, והיינו כדדרשינן לעיל חיה מקרא. וקשה דבפ' כסוי הדם [חולין פ"ה ע"ב] דייק אהך דר' שמעון, אא"ב דאורייתא היינו דגזרי חיה אטו בהמה, אלא א"א דרבנן בהמה טעמא מאי דילמא אתי למיכל קדשים בחוץ היא גופה גזירה. משמע דלמ"ד נמי דאורייתא לא הויא חיה אלא גזירה, וי"ל דה"ק התם היינו דגזרי שריפת חיה אטו בהמה, אע"ג דשריפת בהמה גופא דרבנן, חשיב חדא גזירה, כיון דחיה דאורייתא, כשגזרו לשרוף חולין שנשחטו בעזרה הויא חיה בכלל. ור"ת כתב דר' שמעון פליג אתנא דלעיל דדריש חיה מקרא. ודייק דקסבר ר' שמעון חולין בעזרה דאורייתא, מדגזור חיה אטו בהמה, כדאיתא בכסוי הדם דמשמע ליה דחיה מדרבנן, מדקתני וכן חיה ולא כייל להו בהדי הדדי, חולין וחיה שנשחטו בעזרה ישרפו. א"נ מדלא קתני עופות. וא"ת א"כ (ליתני) [לשני] הא דא"ר שמעון מקודשת היינו בחיה. וי"ל דסתם חולין בעזרה היינו בהמה.
